מי מפחד מתקשור? מבט אינטגרטיבי על יכולת התודעה לשוחח עם היקום

מי מפחד מתקשור? מבט אינטגרטיבי על יכולת התודעה לשוחח עם היקום

דר' ליאורה בירנבאום

            מבוא

            חמש עשרה שנה עברו מאז העזתי לשלב את יכולות התקשור שלי בעבודתי הקלינית. איך התקשור הופיע בחיי? איך יצר בהם מהפך?  וכמובן, איך שילוב מידע מתוקשר משפיע על מהלך טיפול פסיכותרפויטי? את זאת אני מספרת בספר שנכתב כעת. כמטפלת טראנספרסונאלית שמחברת בין תיאוריות ושיטות טיפול פסיכולוגיות לבין גישות וסוגי תרגול רוחני, אני חוקרת את הקשר ההדוק שמתקיים, על פי אמונתי ונסיוני, בין האנושי (הפרסונאלי), לבין מה שמצוי מעבר (טראנס) לו.  רכשתי בכך ניסיון עשיר מספיק כדי לומר כי נראה לי שאנו צועדים לקראת פסיכולוגיה חדשה, שמבוססת על אינטגרציה בין ידע פסיכולוגי קיים וידע חדשני, שנאסף באמצעות השימוש בתודעה ככלי חוקר: כלומר בתקשור. פסיכולוגיה זו היא  טראנספרסונאלית  בהיותה מאפשרת הבנה חדשה של מושג ה"עצמי" מתוך כך שהיא מחברת בין ראיית העצמי האישי- אנושי לבין היבטיו הרחבים יותר, אותם ניתן לדעת באמצעות תקשורת מסוג אחר, עליה נסב מאמר זה.

לאחר שנות עבודה רבות ולאור ההעדפה הגוברת לטיפול טראנספרסונאלי בקרב הציבור אני שואלת: האם אנו באמת יודעים מספיק על קשרי מוח-תודעה -רוח? האם תפקודיו השונים של המוח במצבי תודעה משתנים נחקרו מספיק כדי להסביר מה מתרחש בו, שמאפשר את התקשורת המיוחדת הזו, שזוכה למוניטין מפוקפק בעיני רבים?

מאמר זה מהווה ניסיון חלוץ להסביר את התופעה, בה התודעה האנושית משמשת כלי לחקירת טבע המציאות הטראנספרסונלית, שמצויה מעבר לתפישת החושים, ולהציגה ככישור אנושי זמין לכל. לצערי, העולם המדעי עדיין אינו יודע איך להתייחס למידע, שמקורו לא ניתן להערכה בכלים המצויים בידיו, וטרם נענה לאתגר לחקור מדעית את תמונת המוח של מתקשרים כפי שנעשה במקרה של מדיטציה. לכן, כל האמור פה לגבי תהליכי התקשור השונים מבוסס על נסיוני שלי וכל ההשערות שאציג הן פרי ההתבוננות האישית שלי שמבוססת על כ-15 שנים של תקשור על בסיס יומיומי.

 מהו תקשור?

            תקשור בעיני הוא ביטוי ליכולת הלא שגרתית של התודעה והמוח להיות בשיח עם הסביבה הרחבה. התקשורת השגרתית היומיומית שלנו עוברת דרך החושים הפיזיים, והיא זמינה לנו דרך תיווך המוח, שפועל על גלים ותדירויות מסוימות כמו כל מכשיר קליטה. המוח, על שתי האונות, הימנית והשמאלית, פועל כיחידה אחת ולא כשני חלקים נפרדים, יחד עם זאת ידוע כי המחצית השמאלית של המוח מעבדת בעיקר מידע מילולי בדרך ליניארית, כלומר על פי הרצף שלו, בעוד שהמחצית הימנית מעבדת מידע מרחבי באופן גלובלי -הוליסטי. העיבוד הליניארי שקשור ברצף מביא לכך ש"צד שמאל" מאפשר את החשיבה הלוגית, האנליטית ואת תפישת המציאות הפיזית בעוד "צד ימין" ההוליסטי מאפשר אינטואיטיביות, אקראיות, דמיון ויצירתיות (ניצן,2016).

המוח יודע לשנות את תדר הפעילות שלו בהתאם לצרכים שלנו: כשאנו ערים ופעילים במהלך ההתנהלות היומיומית גלי המוח פועלים ברמת בטא, אז אנו יכולים לשמוע ולראות מידע ליניארי המוצג לאיברי החישה הליניאריים במוח (Freberg,2009).

 כשהמוח נע בתדירות איטית יותר, כמו בגלי אלפא, נראה שהחלק האנליטי (אונה שמאלית) והחלק היצירתי-השראתי (אונה ימנית) מתקשרים בינהם היטב, האינטליגנציה שלנו חדה והמוח פתוח לשלוף רעיונות ותכנים שמצויים בלא מודע.
גלי גמא למשל, פעילים במוח כשאנו במצב ריכוז וחדות גבוהים במיוחד (כמו בעת מדיטציה עמוקה), אז הוא פועל בצורה מואצת שמאפשרת רמת מודעות גדלה, מיקוד גבוה, חשיבה מורכבת ופתרון בעיות(Freberg,2009).

החושים השגרתיים שלנו מספקים לנו שירותי תיווך ביחס למציאות הפיזית: זו שנראית לעין, נשמעת לאוזן, ניתנת למישוש, טעימה והרחה. הם אינם מאומנים לקלוט מציאות אחרת, וזו כשלעצמה אינה בעיה, מפני שאנו מצוידים בחוש מתאים נוסף לצורך כך, (אינטואיציה) אך עדיין מתייחסים אליו כאל אחות חורגת, בהרבה חשדנות. הבעיה היא שהשכל שלנו מצוי בזוגיות אקסקלוסיבית עם המציאות הפיזית. השכל הוא מחזר עקשן, כמעט אובססיבי, שמבלה זמן רב במחשבות על בת זוגו…על מעשיה…מעלותיה וחולשותיה, הופך והופך במה שעשתה (המציאות) בעבר…ומה היא מתכננת לו בעתיד…  ללא לאות.

בשל היות השכל כרוך אחר גברת מציאות חושנית, ובשל היותו בעל תפישה שמרנית פטריאכלית, קרי: ראציונאלית, הוא מתקשה להאמין שיש אי שם בת זוג פוטנציאלית אחרת: מציאות אחרת שהוא אינו מכיר. כשמעיזים בעדינות לדבר איתו על אפשרות כזו, הוא לרוב דוחה זאת מכל וכל;  חרד הוא למוניטין שלו. לו היתה בסביבה גברת אחרת, הוא כבר היה משתמש ביכולותיו הרבות כדי להכיר אותה ומן הסתם היה מנכס אותה אליו.

למציאות אחרת ניתן להיחשף כשהמוח פועל בתדרים שונים, בדומה להאזנה לערוצי רדיו שונים, המשדרים במקביל תכנים שונים: כפי שחילופי ערוץ ותדר מאפשרים לנו קליטת תוכן אחר. את גלי המוח ניתן לשנות גם באופן יזום, מה שמביא לשינוי מצב התודעה, (את זאת כבר הוכיחו מחקרי מדיטציה), והוא הדבר עם תקשור. כשמשתנה תדר הפעילות ביוזמתינו המוח שולף "אנטנות אחרות" ועובר ל"ראיית לילה". הקליטה שלו עוברת מחושית לעל חושית, והוא מסוגל לקלוט מידע ממקורות אנרגיה חוצניים וטראנסדנטליים.  מדוע יש צורך במכשיר לראיית לילה? כי העיניים שלנו לא מצוידות בחיישנים שמאפשרים לנו לראות בחשכה. האם זה אומר שבחשכה מוחלטת נעלם כל אשר מצוי סביבינו עד שיאיר האור?  לא נראה לי.

אני מעריכה כי בעת שינוי מצב התודעה כמו בתקשור, המוח יודע לשלב בין סוגי גלים שונים (את זאת יש לחקור באופן מדעי), וכי שתי האונות מסונכרנות כך שבעת שהימנית האינטואיטיבית- גלובאלית קולטת מידע מרחבי, השמאלית, הלוגית- ליניארית מתרגמת אותו לשפה דבורה מוכרת.

על המדע להתמודד עם מציאות חדשה

            יש עוד זוגיות שאני מבקשת לאתגר, לאחר יותר מעשור של עבודה ומחקר: זהו המדע האמפירי, וחברתו הקרובה האקדמיה הפורמאלית, הפעם כדי לומר להם, שישנה גם ישנה מציאות, מעבר למה שמבטם מרשה להם לראות, והיא רוטטת, חיה, קיימת ומדברת איתנו, גם אם בדרכים שהשכל הראציונאלי מתקשה להבין. אני מבקשת לאתגר פה את ההגמוניה של האמפיריציזם הלוגי, אותו זרם פילוסופי שהיווה את ערש דרכי החקירה המוכרות והמקובלות, וסבורה שהגיע זמנו של המדע האמפירי להרחיב אותם, כדי להתמודד עם מציאות חדשה.

מבטי מופנה אל הצמד הזה מפני שהוא מצוי בפיגור ביחס לציבור הרחב, המגלה פתיחות וסקרנות מתרחבת והולכת לתפישת מציאות שונה, לפיה הטראנספרסונאלי הוא בר שיח, שכן התקשור מאפשר יצירת מרחב תודעתי מסויים בתוכו אפשר לא רק לחוות ולהתבונן (כפי שקורה במדיטציה) אלא ניתן ליצור קשר פעיל עם מציאות מסוג שונה ולנהל איתה שיח.

פיגור זה יוצר פער ברור וקיים, אם כי סמוי ברובו, בשיח שבין אקדמיה לשדה, לפחות בעולם בריאות הנפש, אולם לא רק. זהו פער שמתקיים להערכתי בקרב הציבור הרחב, בין מתקשרים לבין אלו שאינם, בין "רוחניים" לשכלתנים ופרגמטיים, ולרוב אף בין גברים ונשים, ואין צורך להתאמץ כדי לנחש היכן מצוי כל צד.

אני אומרת את הדברים כמי שמכירה את שני העולמות: האקדמי והציבורי. בהשכלתי האקדמית הנני בעלת תואר דר' בפסיכולוגיה, (מ.א.בעבודה סוציאלית קלינית, ב.א. בפילוסופיה וחינוך), ועוסקת בפסיכותרפיה מעל 25 שנה. במשך כעשר שנים שימשתי כמרצה ובהמשך כסגן ראש המחלקה וראש תכנית הב.א.לעבודה סוציאלית באוניברסיטת אריאל. נקודת המבט שלי, אם כך, על הנושא עליו אני כותבת פה היא, בדומה למוח, אינטגרטיבית. אני דוברת שתי שפות, אם תרצו: את השפה האקדמית-מחקרית, ואת השפה העממית של אלו, המגיעים לטיפול פרטי, מצוידים בסקרנות גוברת והולכת ביחס לטיפול- משולב- תקשור.

באמתחתי ניסיון רב בהצגת עבודתי בכנסים מקצועיים בינלאומיים, ולכן אני מבקשת לעורר את סוגיית הרתיעה שעדיין קיימת בארץ, מנושא התקשור. הבעיה, כפי שאני רואה אותה, נעוצה בקושי לקרב את התופעה ה"מיסטית" הזו לעולם המדעי שזקוק להוכחות מדידות ולוגיות, כדי ליצור שפה משותפת.

לכן, מטרת המאמר הזה, אינה להדגים איך זה "עובד" בחדר הטיפולים; (את זאת אעשה בהמשך), אלא לנסות להסביר את הכישור האנושי הזה, שאני סבורה שהוא זמין לכלל בני האדם, גם אם במידת מיומנות משתנה- כמו כל כישור אחר. עמדתי זו מצויה בהיפוך לתפישה הרווחת, כי מדובר באיכות מסוימת, שחלק מבני האדם נחנו בה וחלק לא.

 שכל ואינטואיציה: גם זה וגם זה שלי  

            יכולתם של אנשים ל"ראות" או להעביר מידע שלא היתה להם נגישות קודמת אליו תמיד הפתיעה והפליאה בני אדם, שייחסו ל"רואים" הללו סגולות מופלאות ועל אנושיות.

רוב בני האדם התנסו בעצמם באיזושהי חוויה אינטואיטיבית; תחושת בטן, שהבריקה בחייהם כידיעה מדריכה, שבדיעבד התבררה כנכונה. לפיכך עובדת קיומו של החוש השישי כמעט אינה מוטלת בספק, אך חלק עדיין מסווגים אותו כסוג של הארה רגעית שחולפת בשמי המציאות החושית השגרתית.

 שימוש תדיר ושגרתי בחוש השישי האינטואיטיבי (תקשור) מחריגה את בעליו מקבוצת בני האדם "הרגילים"', מפני שהשכל, שנוטה להעריך את המציאות על פי תבניות תפישתיות קבועות, נתקל בקושי. חוש שישי בשימוש אינטנסיבי מזוהה כבר עם המיסטי, ולכן לא נחווה כחלק אינטגרטיבי מהחוויה האנושית הרחבה. השכל מסכים כי אירוע השראתי הוא עובר אורח שנשאר ללילה, לא סביר שהוא התנחל.

הדבר הוביל לכך שבקרב הספקנים, הציניקנים או השוללים את אפשרות קיומה של תקשורת על חושית שגרתית, נשתרשה תפישה דיכוטומית ("מדהים" או "שרלטן"), שנובעת לרוב מהציפייה, שמתקשרים יפגינו כישורים מושלמים, לא כאלו שנעים על ספקטרום המיומנות האנושית ("לא אמרת לי את מי פגשתי אתמול בקפה של הכנסת"). חסרה ההבנה שמדובר בכישור אוניברסאלי, וככזה יש שמצטיינים בו יותר ויש שפחות.

באורח מפתיע, (או שלא) הדבר אינו מפריע לבני אדם לקבל את קיומה של שונות, מוגבלות או חריגות בינם לבין אחרים ביחס לכל שאר החושים הפיזיים: הרי כולם רואים, שומעים, מריחים, וטועמים, אך "לא לכולם יש חוש שישי כלומר, לא כולם מתקשרים".

בנוסף, חוקרי מוח ממשיכים לטעון, שאנו מבינים רק אחוז מזערי מיכולות המוח, אך כשמתגלות יכולות חדשות, שחורגות מתבניות השכל לגבי מהי המציאות, או איך מכירים אותה, הן מקוטלגות כ"הזויות" וכלא אפשריות, כלומר- זה לא עובר את אותה מסננת חושבת מוכרת. אז לאיזה  יכולות חדשות בדיוק ממתין המדע האמפירי? לעוד מאותו הדבר? הרי אם ניתן היה להסביר אינטואיציה בעזרת השכל- היא לא היתה אינטואיציה (אושו, 1990).

לסיכום: נראה כי בני האדם נחנו בשני אשכולות עיקריים של כישורים: ההשראתי והראציונאלי, כדי שישלימו זה את זה ויאפשרו לנו מגוון דרכים להכיר את מציאות חיינו.

בעוד השכל חוקר וחושב, האינטואיציה פשוט יודעת. תפישת השכל היא ליניארית, האינטואיציה היא מרחבית וקוונטית. השכל נשען על תפישות ותבניות שמתקיימות בו, האינטואיציה פורצת את גבולות המוכר והאפשרי. החקירה השכלית היא מתוכננת, האינטואיציה אקראית ואינה ניתנת לניבוי. השכל מספק ידיעה על הרגשה, האינטואיציה היא הרגשת הידיעה: מעורבות בה תחושות שקשורות לאותה ידיעה: "היתה לי תחושת בטן", "הלב שלי אמר לי". אלו הן המדרגות הראשונות לאבחנה שבין מחשבה והשערה לבין תקשור.

  אבולוציה של החושים

             נראה לי שרוב בני אדם מסכימים כי הטבע האנושי הוא אבולוציוני ומתאים עצמו לתנאי הסביבה. ההיסטוריה מראה כי כל תחומי החיים האנושיים הם כאלו: המבנה הפיזיולוגי שלנו משתנה לאורך התקופות, התרבות משתנה, המדע על תחומיו וכמובן הרפואה.

ברצוני לעורר מספר שאלות מהותיות: 1. אם, בראיה היסטורית, מערכות הגוף הן אבולוציוניות ומתאימות את תפקודן לתנאי החיים המשתנים, אז לוגית זה לא בלתי אפשרי להניח שגם המערכת החושית עושה זאת.

מדוע עכשיו? מפני שתנאי החיים משתנים דרסטית (מישהו צריך הוכחה לעובדה כי העולם "מתהפך"?) ואנו צועדים לקראת הבנת עצמינו ומקומינו ביקום בדרכים חדשות.  אם המדע רבתי, מצליח לפתח כלים משתכללים והולכים, לצורך חקר היקום מבחוץ, (אסטרונומיה, קוסמולוגיה פיזיקה), מדוע זה לא אפשרי שבמקביל, מתגלים בנו חושים עדינים, חדשים ומרחיקי לכת שמסייעים לנו לחקור את היקום מבפנים? האין אנו שייכים ליקום?

איך זה בא לידי ביטוי ברמת הכלל? על ידי החיפוש והעיסוק הנרחבים אחר שיטות, תורות ותרגולים שקשורים בטראנסדנטלי, ביקום, ברוחני על היבטיו השונים, ובעיקר אחר תרגולים במצבי תודעה משתנים, באופן חובק עולם שלא ניתן להתעלם ממנו. אפילו המדע מחפש אחר ה"חלקיק האלוהי"…

איך מתפתחת המערכת החושית בתקופה זו? היא מאפשרת לחוש השישי, (לאינטואיציה), שעד לא מזמן נתפש כאיזוטרי,  ונחלתם של יחידים, להתבטא במרחב האנושי באופן יותר תדיר, כך שהוא כעת נגיש ליותר בני אדם, ולכן מצוי בשימוש נרחב ומתפתח.

 מהי הפונקציה שהדבר ממלא עבורנו? שימוש בחוש זה באופן שגרתי מסוגל להרחיב את ידיעותינו לגבי טבעה של המציאות, המצויה מעבר לקליטה החושית, ובכך לאפשר לנו רציפות תודעתית עם מרחבי יקום "חוצניים" לנו, שם אפשרית כנראה מציאות אחרת.

איך? דרך המרכבה שלנו: יכולתינו לשנות את מצב התודעה משגרתי להשראתי, באמצעות שינוי תדירות גלי המוח, כך שנוצרים רצף תודעתי ו"שפה משותפת" לנו ולמרחב. חילופי אנרגיה ביננו לבין היקום מתרחשים הרי כל העת, תקשור מאפשר לנו "לקרוא" אותה.

לטעמי, תקשור הוא הרחבה של חוש האינטואיציה. אם תרצו, הוא שכלול שלו, הוא האבולוציה המודרנית לחוש בסיסי, אינסטינקטואלי, שתמיד סייע לנו להסתדר במרחב החיים ועיקר התפתחותו כעת בכך שהוא נע מן הפרט לכלל, שהרי נביאים ומתקשרים תמיד היו פה.

גישות פילוסופיות ותפישה מגדרית והיחס לקשר של האדם עם הטראנספרסונאלי

            אפשרי או לא אפשרי? מציאותי או לא מציאותי?  שאלות אלו אינן קשורות רק ליכולת התודעה הפרטית לתקשר עם היקום, אלו שאלות פילוסופיות מטאפיזיות וותיקות, שקשורות באונתולוגיה (תורת ה"יש") ובאפיסטמולוגיה (תורת ההכרה) ועוסקות בהסברים אפשריים לגבי טבע העולם, המציאות, האל והאדם, ובדרכים להכרתם.

  למשל, תורת האדאות האפלטונית מציעה את אפשרות קיומה של מציאות מטאפיזית שמקדימה את הקיום והממשות הפיזית. לפיה כל הנגלה לעיננו אינו אלא צל או בבואה של עולם ה'אמת' האידיאי בהינתן המגבלות שהחושים הפיזיים כופים עלינו (אפלטון,1979). 

פרופ' ישיעיהו לייבוביץ, מורי המיוחד והזכור לטוב מלימודי הפילוסופיה שלי באוניברסיטה העברית, עסק בבעיה הפסיכו- פיסית ושאל: כיצד יכול "יש" רוחני להיות גורם פעיל במציאות שהיא חומרית? לדבריו מדובר בפלא, שמצוי בקשר, שבין המציאות הגשמית והמציאות הפסיכו -פיסית. פלא שאינו ניתן לביטוי בקטגוריות החשיבה הראציונאליות של האדם.

לייבוביץ הטיל ספק דווקא בדרכי החשיבה האנושית, הוא גרס כי דרכי חשיבתינו אינם חופפים כלל את המציאות והעלה את האפשרות שהעולם הקיים בתודעתינו אינו העולם הקיים מחוץ לתודעתינו, אולי אנחנו טועים בעניין המציאות, והיא אינה כפי שהיא נראית לנו? (ליבוביץ, 1985).

זוכרים את המכשיר לראיית הלילה?

אני לחלוטין שותפה לדעתו של מורי ז"ל, שאמר כי המדע האמפירי אינו מסוגל לטפל בסוגיה האונתולוגית (מה יש במציאות?) והאפיסטמולוגית( איך אנו יכולים להכיר אותה?) משום שהוא אינו עוסק אלא במה שאנחנו מכירים כבר כנמצא. לעניין התקשור: יכולת התודעה להשתנות ולחקור מרחבית מציאויות נוספות היא אפיסטמולוגיה מסוג חדש: זו דרך לחקור את היקום שטרם קיבלה הכרה הולמת. הידע החדשני שנחשף באמצעות התקשור בכל תחום שהוא, מטאפיזיקה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, גיאומטריה  וכו' משנה את הבנתינו לגבי מה מתקיים במציאות, כך שהאונתולוגיה מתחדשת אף היא.

 עולם המדע נשען בעיקר על  זרם שטוען כי תיקוף ידע לגבי המציאות אפשרי רק באמצעות איסוף מידע "אובייקטיבי", שהתבסס על עדות החושים וארגונו בתבניות לוגיות. עמדה זו, המכתירה את השכל כחוקר הממשי היחידי ואת חמשת החושים המוכרים כאסיסטנטים שלו היא עמדה פטריאכלית בעליל, שלא אפשרה מרחב מחייה לשיטות חקירה בעלות גוון הוליסטי או פמיניסטי,לאורך שנים, כמו למשל שיטות מחקר נרטיביות ואיכותניות ששמו את עולמו וחוויותיו של הסובייקט כמוקד לגיטימי לחקירה.

נטייתן הטבעית של נשים (והפמיניזם כזרם תודעתי) אל עולם הרגש והאינטואיציה, הפתיחות הבולטת שלהן אל עולם הרוח ועיסוקן במיסטי עלתה להן לאורך השנים במוניטין לא מחמיא של "לא ראציונאליות" ואף "היסטריות" או "נוירוטיות", בניגוד לגברים הלוגיים ו"המציאותיים".  לכן אין זה מפתיע: 1.שקיימת הגמוניה נשית ברורה בתוך עולם התקשור והלומדים אותו 2. שנשים/מתקשרות ממשיכות להיתפש כלא ראציונאליות ו3. כי חלק מהנשים עדיין חוששות לספר לבעליהן שהן משתתפות בקורס כזה.

הנרייט דהאן, בכותבה על משילות ומגדר  (בתוך: קרומר-נבו,לביא-אג'אי,והקר,  2014)  מתארת נשים דגולות שהתפרסמו כמנהיגות, כמו דבורה הנביאה, ז'אן דארק ועיישה, אישתו הרביעית של הנביא מוחמד, כמי שחדרו לזירה הציבורית כמנהיגות, באמצעות סוג של התגלות טראנסדנטאלית כלשהי. חלק שמעו קולות או קיבלו מסרים, וחוו חוויה רוחנית שהפכה אותן למובילות מתוך תחושת שליחות קדושה.

 מקור הלגיטימציה שלהן כמובילות, אומרת דהאן, הוא טראנסדנטלי ומצוי מעבר לכוחו של הקיים האנושי, אלא שבהרבה מקרים כוח זה מתהפך כנגדן והן נאשמות בכישוף או בשיתוף פעולה עם האופל כשהדברים אינם מסתדרים במציאות.

אנני יודעת אם משה רבינו שיתף מישהו בחווית הסנה הבוער במדבר, אבל אם הוא עשה זאת, התנ"ך מלמד שאיש לא העיז להאשים אותו לא בהיסטריה, לא בהזיה וגם לא בעבודת השטן. נשים, לעומת זאת שימשו כמקור מידע באמצעות כוחותיהן המיוחדים כדי לשרת אינטרס כלשהו בעת הצורך, והועלו על המוקד פעמים רבות באשמת כישוף, כשהדבר שירת אינטרס אחר.

וזה מזכיר לי כי לפני שבועות ספורים צלצל הטלפון הסלולארי שלי ומן הצד השני הזדהה גבר כרב, שעוסק בבניית בית המקדש השלישי. השורה התחתונה של דבריו היתה כי "אין ספק עם מי את עובדת…עם כוחות האופל..שהרי האלוהים מצוי כבר בבית המקדש שעתיד להבנות על ידי הבונים החדשים".  יופי.

מי מפחד מתקשור? האקדמיה בישראל

            ההגמוניה של הלוגיקה הראציונאלית בתחום החקירה המדעית יוצר קושי רב להתגבר על מה שנראה לי כמה שמסתתר היום מאחורי ההתעלמות בארץ מנושא התקשור: פחד.

אישית, אני עדה להתפשטות יכולת התקשור בקרב אנשי בריאות נפש ואנשי אקדמיה בכלל, כשמרכיב הסודיות והחשאיות, לצערי, עדיין מלווה רבים מהם. רבים מצויים בקשר איתי, מתייעצים, אישית ומקצועית, משתפים, וקוראים את תקשורי, אך אינם מעיזים להצהיר על כך בפומבי, כל זמן שהם מועסקים במוסד אקדמי. הם בארון.

מדענים מפחדים על תקציבי המחקר שלהם, אם יבקשו לחקור את התופעה עצמה. פסיכולוגים מפחדים מאבדן פרנסה אם יציגו את עמדותיהם האמיתיות או את יכולותיהם המתפתחות במסגרות עבודה שמרניות, וכנסים מקצועיים מתפתלים ומתחבאים מאחורי מושגים כמו 'תודעה' ו'אינטואיציה', ואינם מעיזים לדבר על תקשור בגלוי. האמת היא שהרבה מהחבר'ה האלה הם "פורעי חוק" אמיתיים ומתקשרים במחתרת.

בישראל נשמר פער לא מבוטל, בין השפה שהשדה הטיפולי והציבורי מדבר לבין השפה שהאקדמיה מתגדרת בה, מה שמותיר את התקשור כמושא לחקירה סוציולוגית, אנתרופולוגית, או כחלק מניסיון לאפיין את התפתחותם או מצבם הנפשי של קהיליית המתקשרים.

לדוגמא, בעבודת הדוקטוראט של הגב' טלי סטולובי, שחקרה את הקשר "שבין היסטוריה של טראומה, דיסוציאציה ואיכות חיים בקרב נשים שעוסקות בתקשור ( בי"ס לעבודה סוציאלית, אונ' חיפה, 2011), היא אומרת: "תקשור מתרחש בטווח של מצבי תודעה ובצורות שונות… ונתפס כיום כמצב של דיסוציאציה. דיסוציאציה מוגדרת כהפרעה בתפקוד האינטגרטיבי הרגיל של המודעות, הזיכרון, הזהות או תפיסת הסביבה…כתגובה פתולוגית לטראומה פסיכולוגית. היסטוריה טראומתית קשורה גם להתפתחות הנטייה לנרקיסיזם… גרנדיוזיות, צורך בהערצה וחוסר באמפתיה…ישנן תיאוריות שרואות בתקשור מענה לצרכים נרקיסיסטיים, אך לא קיים לכך בסיס אמפירי מוצק (עמ' 6).

המחקר שלה כלל מדגם של 150 נשים, (אך אף לא גבר אחד) 75 בקבוצת המתקשרות ו-75 בקבוצת השוואה. במסגרת הממצאים נאמר: " מעניין היה למצוא שקבוצת המתקשרות היא בעלת בריאות פסיכולוגית גבוהה יותר לעומת קבוצת ההשוואה… למרות ההתאמה בציון הטראומה… אצל המתקשרות, האבסורציה אינה תוצר של מצוקה, ונראה שהיא דיסוציאציה בעוצמה נמוכה, המגלמת את היכולת של המתקשרות לשלוט בדיסוציאציה שלהן…מבטאת כנראה את היכולת של המתקשרות לקשב מפוצל…הממצאים מובילים להנחה שהנרקיסיזם של המתקשרות אינו משקף פתולוגיה, אלא יותר הערכה עצמית (עמ' 7).

אני חייבת לומר כי כשהתחלתי לקרוא את העבודה, התעוררו בי תחושות נשכחות, שמקורן במפגש (אחד מיני רבים), עם  הנהלת המחלקה והפקולטה בה עבדתי. במפגש מסוים, (בו נקראתי לסדר על עיקשותי) ציינתי את עבודתו של קרל גוסטב יונג לגבי תורת הארכיטיפים והלא מודע הקולקטיבי (יונג, 1969), שם נאמר לי בביטול:" נו, טוב, הוא הרי היה משוגע".

גם ראשיתה של עבודה זו לא בישרה לי טובות: אם אמונתי בקיומו של הלא מודע הקולקטיבי צרפה אותי אחר כבוד לקבוצת המשוגעים, הרי שכעת מתהדק החבל סביב צווארי: תוארתי כסובלת פוטנציאלית מ"הפרעה בתפקוד האינטגרטיבי הרגיל של המודעות, הזיכרון, הזהות או תפיסת הסביבה"…"נטייה לנרקיסיזם"… "צורך בהערצה וחוסר באמפתיה"… ואולי בכלל עברתי טראומה אך מנגנוני ההגנה הנרקסיסטיים שלי לא מאפשרים לי חשיפה לתוכן הזה?

אך הפלא ופלא, לא רק שלפי הממצאים קבוצת המתקשרות לא הדגימה מצוקה, נרקסיזם פתולוגי או תגובות פוסט טראומתיות, הן הודגמו כקבוצה בעלת הבריאות הפסיכולוגית הגבוהה ביותר, כבעלות מסוגלות מיוחדת לקשב מפוצל, והערכה עצמית בריאה שתורמת לתחושת רווחה ואיכות חיים. אגב, ממצאים דומים מאפיינים את מחקרי המדיטציה השונים: מודטים לטווח ארוך אופיינו כבעלי יכולת ויסות רגשית ותחושות הכלה ואמפתיה מפותחות. אז מה בעצם קורה פה?

לפני שאחתום בשתי ידיים על הסיכום של דר' סטולובי, אישה בעצמה, אשאל: מדוע במסגרת מדגם של 150 נחקרים, לא נחקרו גברים? האם לא היה זה ראוי וכדאי לחפש אחר מתקשרים גברים ולהשוות את הממצאים? או שמא הקשר שבין תקשור ודיסוציאציה, נטייה לנרקסיזם ומצוקה רגשית שייך לנשים בלבד?

עם זאת, מציג מחקר זה את התקשור כאמצעי להתפתחות אישית, וכיעיל בויסות תהליכים נפשיים, ממש כפי שהוכח לגבי תרגול מתמשך של מדיטציה (מיינדפולנס), שקוטלגה אף היא בעבר כהבל. אך עיקר חשיבותו בעיני, הוא בהיותו "תורם לשדה החברתי – תרבותי של מדינתנו כיום, בכך שמסייע להפיג את האזוטריות הזו…מפלס את הדרך עבור מחקרים נוספים לגבי תופעת התקשור בישראל, שלא נחקרה כמעט" (עמ' 8) .

ניסיוני העשיר מאפשר לי לומר כי בארצות ניכר קיימת פתיחות רבה יותר לתחום הטראנספרסונאלי והדבר מתבטא הן בתכניות הלימוד האקדמיות, באופי הכנסים המקצועיים בהם אני משתתפת תדיר וכמובן בכתבי העת המקצועיים העוסקים בכך. זה עצוב, ומזכיר במשהו את תופעת "בריחת המוחות" המוכרת לנו.

הממסד האקדמי הישראלי מחמיץ, לדעתי, הזדמנויות להרחבת ידע קיים ואולי אף לפריצות דרך מקוריות, כשהוא מתעלם מתכונה זו של התודעה, לשוחח עם המרחב העשיר והלא ארצי הזה דרך התקשור.  מחוץ לארצינו מתקשרים כבר מזמן משולבים בתחומי חיים רבים ומגוונים כולל במדע, ובפוליטיקה וממשל. כדי שהדבר ישתנה גם פה ונוכל להפיק תועלת ממידע שמתקבל בדרכים חדשות יש לזכור את שכתבתי בפתח דברי: תקשור הוא עוד דרך לאסוף ידע. זו אינה דרך מושלמת בהיותה חלק מהתפקוד האנושי. ככזו, היא יכולה להיות מדויקת יותר או פחות, כמו דרכו של כל יועץ, רופא או פסיכולוג שיצאתם מפגישה עימו וחשבתם עד כמה הוא הצליח "לקלוע" לעולמכם ולסייע לכם. כשמתייחסים אליה נכון ומשתמשים בה בתבונה, זו יכולה להיות דרך שמאפשרת חשיפה לעולמות ידע בלתי מוכרים עם פוטנציאל לחדשנות ולהתפתחות.

"מעולם לא אפשרתי לבית הספר למנוע את השכלתי" (מרק טווין)

            כשעזבתי את האקדמיה הישראלית, לפני כעשור, היה זה בעיקר סביב החשש המוסדי העצום ללמד תכנים שקשורים לרוחניות ולמצבי תודעה משתנים (מדיטצית מיינדפולנס) כאסטרטגיה טיפולית חדשנית.  היום מוצגת מיינדפולנס כגישה טיפולית אינטגרטיבית וכחלק מהזרם המרכזי של הפסיכולוגיה הקלינית והעבודה הסוציאלית, עם עושר מאמרים וספרים.

בשנת 2006 הדברים נראו אחרת. קורס שפיתחתי ולימדתי בהצלחה רבה בנושא רוחניות וטיפול נחסם, למרות מחאות הסטודנטים, ופרוייקט חדשני של סדנת מיינדפולנס ארוכת טווח, שלימדתי את תלמידי במחלקה לעבודה סוציאלית זיכה אותי באופן שוטף בפגישות ברור רמות דרג. המאמר שפרסמתי בכתב עת מדעי (בירנבאום,2008), ואשר הוצג על ידי בכנס מקצועי בינלאומי, בליווית עקשנותי, וחוסר הסכמתי לוותר על מחקר והוראה עדכניים, סללו את דרכי החוצה.

אכן, מיינדפולנס זכתה ליחס חשדני מהול בביטול עד שריצ'רד דוידסון, מאוניבסיטת ווינסקונסין בארה"ב הפך את הקערה על פיה וזכה לפרסום רב. בשנת 2003 הוא בדק את הפעילות המוחית של 25 עובדים בחברת ביוטכנולוגיה, שעברו קורס מדיטציה. הוא גילה כי לאחר הקורס התגברה הפעילות בקדמת האיזור הצדעי בצד השמאלי של מוחם. איזור זה פועל באופן מוגבר כשהאדם חווה אושר ורגשות חיוביים (Davidson, Kabat-Zinn, Schumacher, Rosenkranz, Muller, Santorelli, & Sheridan, 2003)

 בשנת 2004 עקבו חוקרים אחר גלי המוח של הדלאי למה ושמונה נזירים טיבטיים כשתרגלו מדיטציה במצב של "חמלה ללא תנאי".  נצפתה פעילות חזקה של גלי גאמה, שקושרה לריכוז, בהירות ושליטה רגשית שנוכחים בעת היווצרותם של מצבי תודעה "גבוהים", כמו בעת מדיטציה עמוקה. מצב זה תואר על ידי נבדקים כהתמוססות האגו, או כהתמזגות תודעת הפרט עם תודעה רחבה לא לוקאלית. אצל סטודנטים שלמדו מדיטציה, חסרי מיומנות נמדדה פעילות גלי גאמה חלשה בהרבה. תפוקות אלו נמצאו כעקביות ולא כחולפות כמו השפעתה של תרופה המשפיעה על המוח. הוכח בעצם כי תרגול מדיטטיבי עקבי מביא לשינוי דפוסי התפקוד השגרתיים של המוח (Lutz, Greischar, Rawlings, Ricard & Davidson,2004).

מתיו ריכארד (2001 ) ביולוג מולקולארי, שהפך לנזיר בודהיסטי, בספרו הקוונטום והלוטוס, מתאר מצב כזה, אותו הוא מכנה מודעות טהורה, שמתעלה מעבר לפרספציה החושית הדואלית של אוביקט- סובייקט, ובעצם פורץ את כבלי ומגבלות המחשבה. מודעות טהורה זו חוברת לתודעה שמצויה באופן עצמאי מחוץ למוח האנושי החושב, ובעצם מקיפה את היקום כולו. גם הוא התייחס למצב מדיטטיבי שמאופיין על ידי פעילות מוגברת של גלי גמא ומייצג את תחושת ההטמעות של הסובייקט (בדומה לממצאיה של דר' סטולובי שלנו) באותה הארה בסיסית ויקומית. לשון אחר: העצמי המוכר לנו כאגו, מסוגל בתנאים מסוימים לשהות כחלק מאותה מודעות טהורה, שמצויה מחוץ לגבולות זמן ומרחב.

 חווית התעלות והצטרפות לתודעת על המצויה מעבר לפרסונאלי מוכרת מכתיבתם של חלוצי זרם הפסיכולוגיה הטראנספרסונאלית, זרם שרק לאחרונה יודע עדנה מקצועית (בארץ לא בקול רם…)  היו אלו  יונג, ג'יימס, ווילבר, מאסלו ורוג'רס, שהניחו את התשתית הראשונה לעולם חווית ה"עצמי" שהוא מעבר לעצמי הפרטי, ומעבר למבני האגו והאישיות המוכרים לנו. הם זיהו מצבים אותם כינו כ- peak experiences, מעין חוויות של מודעות שיא, שמזכירות את שתואר קודם, אך לא היתה להם כל דרך מדעית להוכיח זאת.  יונג עסק בתודעת העל הזו דרך הלא מודע הקולקטיבי שמכיל סמלים אוניברסליים משותפים שחוצים את החוויה הפרטית (Birnbaum, Birnbaum & Mayzeless, 2008).

 הפסיכולוגיה הטרנספרסונאלית גרסה כבר אז כי התחושה מסוגלת לעקוף את החושים ולקבל מידע לא רק באמצעותם, אלא הישר מן הלא מודע דרך האינטואיציה (יונג, 1969). נשמע לי כמו תקשור למתחילים.

כמו המדיטציה בשעתה, גם התקשור מציב אתגר בפני השכל החוקר, ואולי אף עצום יותר, וזאת מפני שאם קודם נטען ששהייה עקבית במצב תודעה מדיטטיבי מסוגלת להביא לשינוי בתפישת המציאות של העצמי (התמוססותו אל תודעה חובקת כל), הרי שכעת נטען כי בעת הצטרפות לאותה תודעת על רחבה, מסוגל העצמי (התודעה הפרטית) לנהל עימה שיח, באופן שאינו אפשרי במודעות יומיומית. אני יודעת שעל פניו זה נשמע מופרך, הזוי וקצת "משוגע", כפי שאמרו לי ידידי הקוסמיים לפני שנים רבות כשהתלוננתי על קשיים בהסברה:  תגידי ש "חלק מאוכלוסיית העולם החליט להיות הוזי דעות במקום הוגי דעות"…

וברצינות: כמו פרופ' ליבוביץ, גם אני סבורה שמדובר בסוג של פלא שאין לנו עדיין יכולת להסביר את המכניזם שלו במלואו. את זה אומרת לנו ההמיספרה השמאלית שלנו. עדיין, לוגית אין זה אומר כי הפלא אינו קיים. היכולת לשאול שאלות ולקבל תשובות ממרחב תודעתי אינטליגנטי חוץ ארצי ולא מקומי, אינה ניתנת לעיכול דרך השכל החושב, מה שמקרב אותנו לעמדה שמבטאת הפיזיקה הקוונטית באמרה כי ישנן תופעות שאמנם ניתן לתאר אותן באמצעים מתמטיים אך לא ניתן להסביר או לנבא אותן לוגית, כמו לנבא את כיוון קפיצת האלקטרון במעבדה (בן דוב,1997).

משפט זה מתאר במדויק, מבחינת ניסיוני, את אחת מאיכויות השיח עם המרחב היקומי: בעוד אנו יכולים להפנות לתודעה היקומית שאלה, אין אנו יכולים לנבא את כיוון התשובה. דוגמאות לכך מצויות אצלי לאין ספור, בהיותי משלבת תקשור בעבודתי הטיפולית. מתוכן בחרתי להביא כאן שתיים כדי להדגים היבט זה של השיח.

"מישהו שם רואה אותי"

            באחד הימים הגיעה אלי אישה בסוף שנות השלושים לחייה, שביטאה חוסר תחושת מימוש בולטת בחייה. לדבריה היא "לא נמצאת במקומות הנכונים ולא עושה את הדברים הנכונים". בדרך כלל במפגש ראשון אני אוספת את הנושאים העיקריים עליהם מבקשים אנשים ללמוד יותר דרך התקשור, ו"שולחת פקס" לידידי הקוסמיים כדי לקבל את התייחסותם. במקרה שלה הגיעה תשובה שהפתיעה את שתינו גם יחד; "ליאורה יקרה " נאמר לי , "לא נמסור ברגע זה  כל פריט מידע ולא נעביר דרכך דבר לגבי הנשאל, עד שלא תפנה היושבת מולך לברור רפואי דחוף ומיידי. עליה לבקש סריקת גוף שלימה". 

 מספר ימים לאחר אותה "פגישה" מוזרה, קיבלתי מאותה אישה שיחת טלפון ובו הודיעה לי על גילויים של שלושה גידולים בגופה. אני מוכרחה לומר שתחום בריאות הגוף אינו התחום שלי, אני עוסקת בבריאות הנפש… אך המידע שירת את אותה אישה היטב.

הדוגמא השנייה קשורה לעולם הטיפול הרגשי: לא פעם הופיע בפתח התשובה מידע אישי שעל פניו אינו שייך לשאלה, כמו: "למרות שאלותייך לא באת אלינו כדי לשמוע על זוגיות או על עבודה …אם נענה לבקשותייך… הדבר יסייע לך להמשיך ולהתערבל באותם המקומות המוכרים לך, מבלי שתוכלי לפרוץ קדימה. באת כדי לשמוע על המרדנות ועל העקשנות שלך;  שתי תכונות שמקשות עלייך מאוד את התנועה קדימה… דברינו אלו עלולים לעורר בך כעס…לאחר מכן נמסור את תשובתנו".

או: …אנו בוחרים שלא להיכנס לפרטים… אין אתה אוהב שמחטטים לך מבפנים , אנחנו רגישים לניואנסים העדינים של האישיות היושבת בפנינו, זו שבנתה לעצמה מנגנוני הגנה ואין אנו מבקשים לפרק אותם בלא שראינו כי הדבר הוא או הכרחי או יעיל . לכן בשלב זה רק נרמוז ונספר על פעימות קודמות, על תחושות שנשתרשו, על אירועים שקרו וחכם אתה מספיק, ומבין ויודע כדי לחבר את הדברים אל עולמך הנוכחי".

 יש עוד דוגמאות מסוג זה ,שבדיעבד אני יכולה לומר שיצרו את התחושה בקרב בני אדם, שמישהו רואה אותם בדיוק כפי שהם, ומסוגל להתאים את קצב ואופן מסירת המידע למרות שהשיח האנושי כלל איסוף פרטים אישיים ושאלות לחקירה בלבד.

כדי לרדת לעמקו של הפוטנציאל העצום, הטמון בפיתוח התודעה ככלי חוקר דרוש לנו מחקר אמפירי, בדומה לאלו שנערכו בקרב מודטים, המשלב בין בדיקת EEG  ו-fMRI של המוח על מנת שנהיה מסוגלים לתאר אותה מדעית, גם אם לא להסבירה. במחקר כזה ניתן לצפות בפועל בגלי המוח שפעילים בעת תקשור, ולמפות את מיקום ההתרחשות הנצפית כמו גם את מרכזי המוח המשתתפים בתהליך. אין לי ספק שהדבר ישפוך אור על אותה התקשרות של הפרסונאלי לטראנספרסונאלי שהפכה כבר לנחלת רבים. עד להבשלתו של מחקר כזה אמשיך להציג את השערותיי שלי לגבי תהליך התקשור.

 חוקי הקוונטים ומושג תודעת העל

            כשחשבתי לעצמי איך לתאר את נושא תודעת העל שמקיפה את היקום לקוראים שאין להם ניסיון ממשי במדיטציה או בתקשור, לא תארתי לעצמי שמי שיתייצב לעזרתי יהיה דווקא…המדע האמפירי, ליתר דיוק הפיזיקה הקוונטית. פיזיקת הקוונטים מסקרנת את הציבור הלא פיזיקאי מפני שהיא טומנת בחובה רעיונות מטאפיזיים שגובלים בחשיבה מיסטית אך הם עטופים היטב בניסויים מדעיים משכנעים. למען האמת, כשלמדתי את עקרונות הקוונטים מצאתי בהם גושפנקא מדעית לרעיונות הטראנסאדנטליים שתוארו בפרק הקודם, בדבר קיומה של תודעת על לא לוקאלית וקשריה האינהרנטיים עם עולם החומר הארצי.

 הפיזיקה הליניארית הניוטונית, תיארה עולם מכאני הפועל על עקרון סיבה ותוצאה, ושמורכב מחומר, שעצמיו נפרדים אלו מאלו במרחב. לעומתה, מתארת פיזיקת הקוונטים את העולם הפיזי כמה שנתפש בתוך התודעה האנושית המוגבלת (בן דב, 1997). מה מצוי מחוץ לה? היקום המקושר: רשת מורכבת של שדות אנרגטיים הנמצאים ביחסים דינמיים אינהרנטיים, כולל המערכות התאיות של החומר הפיזי כלומר: הכל קשור לכל הכל מתיחס לכל והכל תלוי בכל בדרך לא פיזית.

סדרת ניסויים, שלא אכנס אליהם פה כדי שלא תלכו לי לאיבוד, (ומי שמוכרח יחפש את החתול של שרדינגר) הביאה את מדע הפיזיקה למסקנה כי התודעה המקושרת והלא מקומית הזו היא שמשפיעה על התמצקות החומר.

עיקר החשיבות בעיני הוא בכך שהמדע האמפירי קושר את מציאות החומר בקיומה של תודעה מרחבית אחת, שנעה כגל, מקיפה את כל המציאות הלא נראית לעין, וקושרת יחד את כל חלקיה באופן לא פיזי, גם כאשר המרחב והזמן מפרידים בינהם. גל גדול זה שנע במרחב מגלם בתוכו ריבוי של מצבים ואירועים שונים, שמתקיימים בו זמנית כאין סוף אפשרויות, כמו הולוגרמה אחת עצומה של פוטנציאלים. איך מתממשת מציאות פיזית מתוך גל האפשרויות? על ידי מה שנקרא קריסת הגל- ברגע של התבוננות/ בחירה, קורסות כל האפשרויות ונותרת אחת שהופכת מוחשית, כלומר: האנרגיה רוטטת בתדירות כזו שהופכת למבנה בעל מסה קריטית, אז היא נחווית על ידי החושים שלנו כ"חומר", כמציאות. מיהו זה שבוחר איזו מבין האפשרויות תקרוס לחומר? תפעילו את הדמיון שלכם, את האמונות שלכם…ותחליטו.

 לפיכך, אומרים הקוונטיים,  מתקיימות בעצם שתי מציאויות, זו בצד זו, כשבינהן מתקיים פער: אחת סמויה השנייה גלויה. התקשור, להערכתי, הוא דרך לחבר בין שתי המציאויות הללו דרך  התודעה; דרכינו היא עורכת מעין התבוננות, שחוקרת את אותה מציאות סמויה. זהו הפלא.

רעיון התודעה האחת המתפצלת להיבטי משנה באמצעות האנושי הפיזי מופיע כבר בדבריו של איינשטיין (1950) : "בן אדם הוא חלק משלם הנקרא היקום… חלק מוגבל בזמן ובמרחב. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו, רגשותיו, כמשהו נפרד מהשאר – מין אשליה אופטית של התודעה שלו. האשליה היא סוג של כלא בעבורנו, המגבילה אותנו לרצונות האישיים שלנו… (Calprice,2011). איינשטיין הוא משלנו, הוא גאון ויש לו נובל על המדף, אז אולי יהיה לו קל יותר לשכנע אתכם כי תפישת המציאות הקלאסית, שרואה את הנסיין (המתבונן) כישות נפרדת, כצופה דומם, שמנסה להבין את היקום בעוד זה ממשיך לנהוג כמנהגו, בין אם צופים בו או לא, אינה אפשרית עוד. לשון אחר, בין תודעה לחומר מתקיימים יחסי גומלין: התודעה משפיעה על החומר החומר מתפתח ובתורו משפיע חזרה על התודעה.

 המוח המודע והחיבור ליקום

            בשנות ה90 של המאה העשרים, לאחר שעקרונות פיזיקת הקוונטים הפכו פופולאריים יותר, תהו חוקרים שונים,   (Hameroff & Penrose 1996)  לגבי האפשרות שפעילות המוח המודע מצויה בהלימה עם חוקי הקוונטים. הם שיערו כי המוח המודע מחובר באופן כלשהו ליקום, והאופן האקראי בו הוא "בוחר" לאיזה תוכן להיות מודע מתרחש דרך קריסת הגל לחלקיק מודעות.

מי שהוכיח זאת באופן אמפירי היה קונטי (2008 ) שתאר את התודעה כ"מערכת המתבוננת, ומעריכה את היותה מודעת, תוך כדי שהיא ערה להיותה כזו". (עמ' 126). הוא הראה במחקריו כי מצבים מנטליים של בני אדם מתארגנים על פי חוקי הקוונטים. החוקרים התבוננו בייצוגים של המוח של נבדקים בפניהם הוצגו תמונות של עצמים, שניתנים לתפישה ביותר מאופן אחד (ריבוי אופציות). 

הוא הסיק כי בני אדם יכולים להיות ערים לאי הודאות ואף לאפשרויות שונות של ייצוג עצם, אך  ייצוגים ממשיים ומובחנים המעידים על פרצפציה במוח של העצם הופיעו באופן ליניארי בלבד, כלומר אחד אחרי השני. קונטי הסיק את קיומם של שני מצבי תודעה עיקריים, שמזכירים את מסקנותיהם של ריכארד, לוץ וחברים ואחרים. מצב אחד הוא אפיין כפוטנציאלי, והוא מתייחס לאפשרות קיומם של ריבוי ייצוגים, והשני אופיין כקונקרטי וממשי, שמתגלה כשהאדם מסוגל לשים לב רק לייצוג אחד ברגע נתון. קונטי תאר את הmind   כשדה אפשרויות, במסגרתו הצופה בוחר בכל פעם רק אחת מהן ותופש אותה כממשית.

לסיכום: על פי חוקי הקוונטים המציאות היא גל תודעה אחד גדול , שמתבונן ומעריך את היותו מודע כל העת דרכינו. יתרה מזו, בין חומר ותודעה מתקיימים יחסי השפעה הדדיים. המוח הפרטי שלנו הוא קוונטי ומקושר לרשת האנרגטית הזו, כך שהתודעה הפרטית מחוברת לזו המקושרת כל העת (קונטי 2008 עמ' 126).השאלות שאנו שואלים בתקשור הן סוג של התבוננות ספציפית מתוך גל האפשרויות האינסופי. על פי ניסיוני המקצועי הרב, המרחב המודע הזה לא רק "יודע" לבחור את המידע הרלוונטי ביותר לרגע נתון, הוא גם בעל כיוון וכוונה, מפני שמה שנמסר מכוון באופן שיטתי להתפתחותו של השואל, וכשמתממש פוטנציאל כזה מתפתחת דרכו התודעה הרחבה, וחוזר חלילה.

אסיים בקטע מתוך תקשור שנמסר לי כבר בשנת 2012 (ערוך), ולא ממש ירדתי לפשרו. נזכרתי בו עם כתיבת המאמר הזה.

…"מה מאפשר לכם כמתקשרים לשוחח עם עולמות אחרים? חלקיק אור… ליבה מסוימת, בתוככי המוח האנושי. כאשר אתם לומדים להשתמש בגלי המוח אתם מגיעים ליכולת לפתח בתוככם איכויות של קרני גמא. הקרניים הללו טוענות את המחשבה שלכם בכוח נפיץ, מהיר ומיידי, שמשלח את מחשבתכם הלוך ושוב בינכם לבין היקום.

כאשר אתם עושים זאת, האור הוא גל: הוא נושא בעבורכם ובעבורינו את המידע ממקום אחד לאחר, וחוצה מהירויות אשר אתם אינכם מכירים אותן. האור כגל מאפשר לכם לתקשר עימנו, לא משנה היכן אנו מצויים: מרחק שנות אור על פי מדידה אנושית.

מתי הופך האור לחלקיק? כאשר המוח השמאלי שלכם מתרגם את אשר הועבר אליכם למילים, ולרעיונות שהופכים לצורה מסוימת ברגע נוכחי נתון.

מידע, רעיון, עובדה, מילה, משפט, אות בתוך מילה. אלו הם החלקיקים של האור.

התנועה ביקום היא תנועה שמשתמשת באור בשני המצבים, לכן אתם לומדים להשתמש בחלקים בדידים וברצף שלהם כדי ליצור ולבנות. היכן קשורה תנועת המידע אל אורכי גל האור? או להיותו חלקיק?

אורך הגל הוא אורך שמשתנה בהתאם לטיב הקשר שמתקיים בין חלקי יקום שונים. האור כגל קושר בין חלקיו השונים.

מתי הוא חלקיק? כאשר חלק או מקום מסוימים מבקשים להרחיב את יריעת החקירה בענינם במישור ארצי. האור כגל מאפשר לכם את הראיה למרחקים …האור כגל מאפשר לכם כי הנשמה שלכם תזכיר לכם דרך הזיכרון האנושי דברים נשכחים…

האור כחלקיק מאפשר לכם את השכחה. הוא גם מאפשר לכם להרחיב פריזמה נקודתית מסוימת עוד ועוד ועוד…אפילו עד כדי חצית הגבול לעבר הקיבעון והאובססיה.

האור כחלקיק מאפשר לכם לראות דברים בדידים, חלקי דברים, היבטי דברים… וכמובן הוא מאפשר לכם את המוות..מה שחשוב למדענים לדעת הוא כי האור כגל אננו נע ביקום חסר מטרה, או מסתובב ונשבר רק כתוצאה מהיותו פוגע בחלקיקים אחרים. האור כגל הוא אור שמורכב מרצף של כוונות ומרצף של ידיעות".

לסיכום: ברטרוספקציה, לאחר שנות עבודה טראנספרסונאלית  רבות אומר, כי התקשור פורש בפנינו אפשרויות לידע שאינו מוגבל במרחב ובזמן, אך ידיעותינו שלנו לגביו עדיין מוגבלות מאוד.  תקשור מאפשר לנו להרחיב עוד ועוד את ההיכרות עם מושג ה"עצמי"  הפרטי והמופשט  Self), self) על רבדיו השונים ותנועותיו המגוונות, הרבה מעבר לנתפש באמצעות החוויה החושית העכשווית או לניבויי השכל. יחסי תודעה -חומר, או אם תרצו יחסיה של הרוח עם האנושי מביאים אותנו לשאול: האם אנו אנשים שעוברים חוויות רוחניות, או שמא אנו רוח שעוברת התנסויות אנושיות?

על כך- במאמר הבא

רשימה בבליוגרפית

 אפלטון. כתבי אפלטון כרך א' הוצאת שוקן, 1979. תרגום יוסף ג. ליבס.

אושו. (1990). אינטואיציה:ידיעה שמעבר להגיון, אסטרולוג, הוצאה לאור בע"מ.

בנטוויץ, ר.(2015). עולם ומלואו: סיפורה של ליאורה. https://www.youtube.com/watch?v=ZLGG-FoE80c

בירנבאום, ל. (2012) הקשר בין תכונות האור כגל וכחלקיק ותופעת התקשור – http://www.yehova1.co.il/?p=924 .  פורסם ב17.1.12

בן דב, י. (1997). תורת הקוונטים מציאות ומסתורין, הוצאת דביר, זמורה -ביתן, תל אביב.

 דהאן, ה. (2014). שאלת המה והאיך בחקר משילות ומגדר. בתוך: מ. קרומר- נבו,מ. לביא א. וד. הקר (עורכות), מתודולוגיות מחקר פמיניסטיות. הקיבוץ המאוחד.

ליבוביץ, י. (1985). גוף ונפש הבעיה הפסיכו-פיסית, משרד הביטחון- ההוצאה לאור.

ניצן, ז. (2016). מאחורי הקלעים של מופע המוח. הוצאת אופיר, יהוד.

סטולובי, ט. (2011). תקשור – הסתגלות או מצוקה? הקשר בין היסטוריה של טראומה, דיסוציאציה ואיכות חיים בקרב נשים שעוסקות בתקשור. חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה', אונ' חיפה.

Birnbaum, L. (2008), The Use of Mindfulness Training to Create an "Accompanying place" for Social Work Students.  Social Work Education 27(8):837-852

Birnbaum, L., Birnbaum, A & Mayzelles, O (2008). The Role of Spirituality in Mental Health Interventions: A Developmental Perspective. International Journal of Transpersonal Studies, 27, pp. 65-73.


Calaprice, A.(2011). The Ultimate Quotable Einstein.  Princeton University Press. P. 206.

Conte, E.(2008) Testing Quantum Consciousness  Neuro Quantology Vol 6 |Issue 2, Page 126-139

Davidson, R. J., Kabat-Zinn, J., Schumacher, J., Rosenkranz, M., Muller, D., Santorelli, S. F.,  & Sheridan, J. F. (2003). Alterations in brain and immune function produced by mindfulness meditation. Psychosomatic medicine65(4), 564-570.‏

Freberg, L. (2009). Discovering biological psychology. Cengage Learning

Hameroff, S.R.; Penrose, R. Conscious events as orchestrated space-time selection

Journal of Consciousness Studies, Volume 3, Number 1, 1 January 1996, pp. 36-53(18)

Jung, C. G. (1969). The structure and dynamics of the psyche. (R. H. Hull, Trans.). The

collected works of C.G. Jung, Bolligen Series, 8.  Princeton, NJ: Princeton University

Press (original work published 1960).

Lutz, A., Greischar, L. L., Rawlings, N. B., Ricard, M. &  Davidson, R. J. (2004).

Long-term meditators self-induce high-amplitude gamma synchrony during mental

practice. The Proceedings of the National Academy of Sciences USA 101 (46) 16369

16373. www.quantomconsciousnessorg/EEGmeditation.htm

Ricard, M. The Quantum and the Lotus: A Journey to the Frontiers Where Science and Buddhism Meet. 2001, Three Rivers Press, N.Y.

תודה מיוחדת שלוחה לפרופ' עפרה מייזלס, חברה לדרך וקולגה אמיתית, על הערותיה וחוות דעתה .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Share
פורסם בקטגוריה כללי, מאמרים, מדע וחקר היקום, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות על מי מפחד מתקשור? מבט אינטגרטיבי על יכולת התודעה לשוחח עם היקום

  1. מאת בר-עמי (ברי) שפירא‏:

    נפלא, עוררת בי את הרצון ללמוד ולהבין יותר את התיקשור,,, בתודה רבה

  2. מאת צפורה גזית‏:

    ליאורה יקרה.
    מאמר פותח עיניים קורא לדברים בשמם, מאמר חשוב להבנת הפעילות לחיבור בין שני חלקי המוח.
    כעת הבנתי תקשור שנמסר לפני כחודשיים: גלי אלפא שותפים את הפלנטה אבל אתם עדיין לא מצליחים לאחוז בהם לאורך כל היום (מזיכרון).

    תודה לך על המאמר ומחכה להמשך.

    צפורה.

  3. מאת תמי ורטהיים‏:

    מאמר מרתק ביותר.מרחיב את הדעת ואת הלב.תודה רבה ואיחולי הצלחה ביצירת חיבור מדע ורוח

  4. מאת צביה מאושר‏:

    שלום ליאורה
    קראתי את המאמר. מרתק ביותר . מחכה ליום שבו האקדמיה תכיר ותבחן את שאמרת , כך שכל האנושות תרוויח ותרפא מתחלואיה.
    מעריכה את העקשנות שלך ללכת בדרכך .
    תודה , יישר כוחך, ובהצלחה

    • מאת ד"ר ליאורה בירנבאום‏:

      תודה גדולה לכל המגיבים,!

      כמו משב רוח מרענן באמצע הליכה במדבר…ולגימת מים גם..

      אין לי כוונה להרפות עם עניין התקשור ומקומו בחקירה מדעית כפי שלא הרפיתי עם המדיטציה- והשאר הסטוריה..
      שוב תודה, בהזדמנות זו, על כל החיזוקים שאני מקבלת בכל מני דרכים ואופנים.

      זו המהפכה של כולנו
      ליאורה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>