דברים לא ישובו להיות כשהיו

 

המאמר הבא משלב בתוכו דוגמת תקשור, שנמסר באופן אישי (ברשות, כמובן) בשילוב התאמות המידע לכלל. לכן חלק מן המאמר נוקט לשון יחידה.

"הדברים אינם פשוטים: הם מציקים, נכנסים מתחת לעור, תחושה שזה מגרד ומגרד ופשוט לא רוצה ללכת, כמו אלרגיה מתמשכת שמתבייתת ומתפשטת והאדם כבר לא יודע איזו תרופה אנטי- היסטמינית לקחת כדי לפוגג את אי הנחת וההצקה הזאת, שהגוף פשוט יחזור ויתנהג כמו שהוא יודע. אז "כמובן בהמשך יחזרו החיים למסלולם".

פרדוקסים נכנסים כעת לחיים בצורה אימתנית, מכיוון שהם משמשים דרך אנרגטית יעילה, גם אם לא נעימה- לפתור פערים שבין רוח לחומר. הדבר מאפשר לרוח לצבור תאוצה, להתנהל במרחב ומרחק שהיא לא יכלה עד כה לנהוג בו בקלילות, כשהיא מרוחקת כך מן החומר. מצד אחד יש לה כנפיים חדשות וגדולות, מצד שני מחוברת לעוגן .
פורשת היא כנפים אך נשארת מחוברת דרך הרגש האנושי: צריך להתרחב כדי להכיל סטטוס קוו חדש בין התודעה המתפתחת, לבין הפיזי והרגליו.
נשמות שנמצאות בתהליכי התפתחות מואצת, מסכימות לפרדוקסים האלה, הגם שהאנושי לא בדיוק מבין אותם: הוא חווה קושי הוא חווה כובד, עומס של רגשות מציקים, כאילו מטען של מסה קריטית רגשית, שקשורה לכל מיני נושאים, מתקרבת, מתיישבת, מציקה, מוחצת, דורסת, והמסה הזאת מסרבת ללכת.

היא מביאה איתה מחדש רגשות קשים של עלבון, של חוסר אונים או חוסר יכולת, של חוסר ערך, וחיפוש אחר דרכי התמודדות מלווים בסימני שאלה פנימיים שאומרים: "אבל כבר הייתי במקום הזה". "כבר התמודדתי, אני עושה דרך",.
שאלות שמקשות על האדם, שמפנה אצבע שואלת וגם מאשימה כלפי שמיים: "אבל מה רוצים ממני בשלב הזה של ההתפתחות שלי"?

אנחנו פה לומר שהפרדוקס מאפשר בדיוק את זה: הקשר לאנושי נשאר דרך העומס הרגשי המקרקע, מפני שללא המסה הרגשית שמקרקעת, הרוח הייתה פורשת מן הגוף, ובפעימות קודמות זה מה שהיא עשתה. ואתם הרי נולדים מחדש בעודכם בחיים.
אי אפשר היה בעבר להרחיב מספיק כדי להכיל את הפער. הרוח עזבה, התארגנה וחזרה בפעימות חדשות. אתם עוברים מספר מעברי חיים כעת, ובכל פעם יש דרך אחרת מפותחת יותר, על פי יכולות ופרדיגמות משתנות כמובן.

אנחנו עומדים בעיבורה של תקופה, שבה פרדוקסים חוזרים ונוחתים עליכם, אבל רק מכיוון שהרוח כבר נמצאת במקום רחב, או גבוה יותר, איך שאתם רוצים, והיא צריכה איזשהו עוגן כדי לא להתעופף ולצאת מן הגוף. מדוע דרך העומס הרגשי, המשבר, הסערה או הדרמה? כי אם הללו לא יכולים להיות מוכלים באופן חדש ולהימהל בים התודעה כשווי ערך- אי אפשר לרחף למציאות חיים חדשה.

פורשת הרוח כנפיים ומעיזה לעוף במרחבים חדשים, מבלי לוותר על הגוף. העוגנים שקושרים אותה הם בעיקר מסה של פרוטונים: חלקיקי אנרגיה רגשיים, מהם מורכבים קשיים, קונפליקטים וכדומה.
הפרדוקס שלך אומר: שדווקא משום שאת מכירה את היכולות שלך, אבל לא מיצית אותם כפי רצון הנשמה המקורי, נוצר מצב משברי /מאתגר במציאות החיים, שדורש שינוי תפקידים במשפחה או בתעסוקה. התפקידים החדשים כוללים נוכחות והוויה אנושית ורגשית שנמנעת ממנה בעבר.
אחד הפחדים של הנשמה הוא התקרקעות דרך השתלבות שיוויונית בתפקודי החיים המשפחתיים, לכן יצרת סיטואציה משפחתית בה את מנגנת "כינור שני", כדי שהרוח תוכל להימנע מלהתמודד עם הפחד.
קרקעת את עצמך, על ידי כך שהגבלת את הצורות שבהן פעלת במציאות, והגדרת את עצמך בצורה יותר מצומצמת מאשר רחבה. זה מה שאת עושה: מתקרקעת באופנים הבלתי סבירים בעליל, ומרחפת באופנים לא מודעים בעליל. הדבר משמר את הפרדוכס, שכן יש ביכולתך לשמר את יכולת הריחוף שלך מבלי לאבד אחיזה במציאות.
מדוע זה פרדוכס? מפני שאחת ממעלותיה של הנשמה היא יכולת ריחוף, איסוף מידע, הוויה במרחבים אחרים, אך הופכת לרועץ במסגרת החיים האנושיים, בשל התנסויות קודמות.

זה הזמן לפרוץ, וזה הזמן לצאת החוצה, וזה הזמן לעשות את כל מה שלא נעשה עד עכשיו.
עבורך נעשה הדבר דרך היפוך בתפקידים משפחתיים, והוא פה להישאר: דברים לא ישובו להיות כשהיו. "ים הסוף" הזה איננו מאפשר לך להביט על שני הצדדים ולהישאר שוות נפש; מה שהיה לא יהיה עוד.
הסערות שאת מביטה עליהן- הן פה לפתח אותך ולקדם אותך, שתחצי מן הצד השני.
האם היו הזדמנויות קודמות לפתור פרדוקסים ולהתקדם? זה לא רלוונטי, זה המצב שנוצר וזאת בריאה שאין להצטער עליה, זה לא מקום לשבת ולבכות את מר גורלך.
בתוכך, הרשית לחלקים עדינים של הנשמה, או התודעה המתפתחת שלך, לפרוש כנפיים, ואת עושה את זה תוך כדי כך ש"מישהי" מחזיקה את הרגליים, ומאפשרת לאחרת- לעוף לחקור, להסתובב, ולהתרכב עם מציאויות אחרות.

לחקור אפשרויות חדשות: זוהי התודעה המרחפת, שמוכנה לבדוק כעת באילו הולוגרמות חיים אתם מתנועעים כשהפרדוכסים והדרמות הקודמות שלכם לא מתקיימים באותו האופן. אם תרצו: העתיד שלכם שכבר כאן. זה העולם המרחף שהיה אמור לעבור סוג של הכחדה המונית אנושית, ובחר "בחיים שלאחר המוות, בעודו בחיים".
כך זה מרגיש, למות ולהיוולד במרקם מציאות חדש. כדי להעלות תנודה צריך נגיעה כלשהי במקום שרוטט בחופש ממה שקיים, יש צורך למגנט אותה.
יש בכם כעת כוחות מנוגדים לגבי רגשות שונים, בעלי השפעה על תפיסת העצמי שלכם, שעד עכשיו לא אפשרתם לה להיות יותר ממה שהיתה.
שחררו את ההורים שלכם מתפקידיהם, שחררו את התפקידים המשפחתיים שלכם מול בני המשפחה הקרובה והמורחבת, ואל תתנו למה שהתרכב בכם להמשיך ולהכתיב לכם את חיי הרגש שלכם. מה הייתם עושים? למי הייתם פונים? מה הייתם אומרים, לו קמתם היום בבוקר ללא משקעי עבר? את זאת תעשו!

Share
פורסם בקטגוריה העת החדשה, הפסיכולוגיה של הנשמה, תקשורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות על דברים לא ישובו להיות כשהיו

  1. מאת פנינה שחם‏:

    נפעמת מהכתוב, דיוק ומדויק, מסביר את התהליך שאני עוברת כעת, במשך היום כך הרגשתי ובזכות הכתוב אתחיל מציאות חדשה, התחלה חדשה מדויקת לחיי.

  2. מאת גורה רקפת מרי‏:

    כל כך מדויק כל כך חובט ממש אין מילים

  3. מאת מיכל‏:

    כל כך מתאים וכל כך מבטא את החוויות העכשוויות שלי. פשוט מדהים. תודה. מסר חשוב מאד מאד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>